אני משערת שחלקכם זוכר את התחרות בה השתתפתי.
כמו שאתם מנחשים, מאחר ולא הייתה איזו הודעה דרמטית, לא זכיתי בתחרות.
קיבלתי זאת ברוח ספורטיבית ובהזדמנות זו נחשפתי לכמה קליפים של משתתפים שממש הפתיעו אותי ביצירתיות.
וכמובן שבכל התהליך נהנינו (אני ואיציק) מאחד המאכלים האהובים עלינו - פסטה.
לפני חודש בערך, אני זכיתי לפינוק מיוחד, ארוחה מפנקת על טהרת הפסטה, והשף, מי אם לא, השף הראשי של ברילה, שהגיע הישר מאיטליה, רוברטו מאסי.
זו הייתה חוויה קולינראית מיוחדת במינה.
רוברטו לא רק חשף בפנינו (אני ועוד חבורה של בלוגרים שאוהבים אוכל) את סודות הבישול האיטלקי, מסתבר שהבנאדם סימפטי באופן מיוחד, מלא שמחת חיים ואפילו בדרן.
הפתיע אותי שרוב הבלוגרים שהוזמנו לארוחה לא ממש התחברו למידת העשייה של הפסטה.
ציפיתי מאנשים שמבינים באוכל ואוהבים להכין ולאכול אוכל, ידעו שמנת פסטה איכותית חייבת מידת עשייה אל-דנטה.
אני ואיציק כבר שנים שכחנו מפסטה ישראלית עליה גדלנו. פסטה שבישלו עד מוות ועוד הוסיפו שמן כדי שלא תדבק.
היום, הפסטות האיטלקיות המיובאות לארץ כל כך איכותיות שאינן מצריכות שום תוספת למים, פרט לכמות אדירה של מלח, בערך כמו המליחות של הים. ולגבי מידת העשייה, פשוט תציצו מאחורי הקופסא, הזמן שמצויין שם, זו בדיוק המידה הנכונה.
מסתבר, שהבישול האיטלקי מסתכם בפשטות.
מה שחשוב זה המרכיבים, שיהיו כמה שיותר טריים ומהתוצרת המקומית.
הפסטות שרוברטו הכין לנו היו טעימות להפליא ופשוטות להכנה במיוחד בגלל האידיולוגיה של הפשטות.
