רטוב בהודו...

אני יודעת שהבטחתי לעדכן מהודו הרחוקה, אך לצערי זה לא היה כל כך פשוט עד עתה.
היום הגענו, לאחר נסיעה ארוכה ומפרכת למנאלי.
הרבה על העיר, כרגע אני לא יכולה להגיד, מאחר ומהצהריים עד עתה (כעת 6 בערב) העיר יושבת תחת ענן שפשוט מסרב ללכת.
הנסיעה למנאלי לא הייתה דבר כל כך קל ונעים.
נכון, שעברנו כבר נסיעות ארוכות יותר (בדרום אמריקה), אבל השילוב של פיתולים, שעות ארוכות בג'יפ קופצני ונסיעה על סף תהום, לא ממש עושה טוב....
אלו שהיו כבר בהודו טוענים שזו הנסיעה הקשה ביותר שיש, אז לפחות נחמה אחת קטנה יש לנו....
למזלנו, לא היינו לבד בנסיעה. בלה, העיר הקודמת בה היינו (כבר מתחילה את הסיפור מההתחלה...) הכרנו 2 זוגות צעירים אליהם התחברנו כבר מספר ימים. יחדיו השכרנו ג'יפ ב - 12,000 רופי (250$) ל - 20 שעות "כיפיות".

אז לפני שאני ממשיכה עם הסיפור מהסוף, אני רוצה להתחיל את הכל מההתחלה ולשתף בקצת מהתמונות.
לפני שבוע ויומיים עזבנו את הארץ בדרכנו להודו. הנסיעה עברה בשלום, נסיעה חלקה היישר לדלהי החמה והלחה.



מאחר וזו כבר הפעם השנייה שלנו בדלהי, החלטנו לא לבזבז זמן בעיר ונסענו לאגרה, 200 ק"מ מדלהי.

את הדרך לעיר החלטנו לעשות ברכבת.

הנסיעה הייתה נעימה באופן מפתיע ביותר. אומנם, ידעתי שאיציק הזמין לנו רכבת מיוחדת לתיירים עם מושבים וארוחות, אבל עדיין, איפשהו במעמקי מוחי קיוויתי (בצורה די סדיסטית) לנסיעה הודית אמיתית, כמו שרואים בטלוויזיה. מלא הודים מזיעים דוחסים את כולם ורצים לרכבת כדי להספיק לעלות עליה.

אז כמו שהבנתם, כל זה לא היה, אבל השהות בתחנה עצמה גם העבירה בצורה די מתונה את חווית הרכבת ההודית.





כפי שניתן לראות בתמונות למעלה, הרכבת מהווה משכנם של מאות אם לא אלפי הודים.

וזה עוד מראה נעים לעין. כשישבנו ברכבת בדרכנו לאגרה, הבנו שמסילות הרכבת מהווה בית השימוש של כל שוכני הסביבה.

כל החוייה הזו ממש גרמה לי להרגיש שאני חווה את הסרט "מי רוצה להיות מליונר". נראה, שלא חסכו בשום פרט בסרט והעבירו בצורה הכי אמיתית את חיי המעמד הנמוך בהודו.

הנסיעה לאגרה הייתה ממש שווה וכיפית. דרך נהדרת להעביר יום שלם במקומות יפים, מעניינים ואטרקציה צילומית.

לצערי, אני לא יכולה ממש להראות לכם כרגע את כל התמונות הבאמת שוות, אבל לבנתיים אני מקווה שהתמונות הללו יעבירו חלק מהיופי אותו חווינו באותו יום.

איך שהגענו עם הרכבת, לקחנו מונית לכל היום. 850 רופי (18 דולר) והרי לכם מונית כולל מזגן ל - 12 שעות!

כמובן שבכל נסיעה יש קץ' קטן, ביקור בחנויות מפעל שונות (אבנים, כלי נגינה, צעיפי פשמינה ועוד...). מאחר, ואנחנו לא חדשים בעסק, ידענו עם מה אנחנו מתעסקים ,וזרמנו עם הנהג לחנות אחת ואחר כך התשנו אותו עד כדי כך שכל מה שהוא רצה זה להחזיר אותנו לרכבת, 1:0 לנו.

המקום הראשון אליו הגענו היה,fatehpur sikri, זו הייתה הזדמנות לתרגל קצת צילום של קווים סימטריים.



היעד הבא היה Little Taj Mahal , וכפי שמצויין בספר , מקום שקט ורומנטי לנאהבים.
המקום לא היה פחות יפה מה - Taj האמיתי (שכמובן גם אליו הגענו בסופו של דבר).



היעד האחרון שאליו עשינו את המאמץ, היה ה - Taj Mahal , מזכרת לאהבה נצחית.
המקום, מהמם ביופיו, ועוד יותר מהמם כאשר השמש שוקעת והמזרקות נכבות ואז כל ההשתקפויות הידועות מהגלויות השונות מתגלות.
המקום היה שקט ורגוע (גם כאן, באופן מפתיע ביותר), הייתי בטוחה שהמקום יהיה שורץ במציקים וגנבים, אך הכל עבר בשלום וברוגע.









את היום סיימנו ב - 23:00, בחזרה במלון שלנו בדלהי. אחרי שעתיים של אירגונים וכמובן עידכון קבוע ביומן מסע שלי, הלכנו לישון שינה קצרה, ומיותרת לטעמי. תוך שעתיים קמנו בדרכנו לשדה התעופה.
השינה לא עשתה לי ממש טוב, ובמקום להתעורר ולהתרענן קמתי יותר עייפה משהייתי אי פעם.
מהרגע שעלינו למונית לשדה עד שהגענו ללה (היעד הבא) הייתי רדומה לחלוטין.
הנסיעה ללה הייתה ממש קצרה, תוך שעה היינו בצפון הודו, כ - 3500 מטר מעל פני הים.
העיר מקסימה ביופיה האלפיני ובאנשים המדהימים שבה, שינוי טוטלאי לעומת ההודי המצוי.
רוב האוכלוסיה בעיר היא טיבטים, טיפוס שונה לחולטין מההודי. אנשים נעימים, נקיים, ישרים והגונים (וזה מתוך נסיון).
המקום הזכיר לי כמעט באופן מושלם את נפאל, וזו אחת הסיבות שהרגשתי בשלב מסויים שהספיק לי ואני רוצה להדרים כדי להגיע ל"הודו האמיתית".

בכל רגע שהזדמן לי צילמתי מקומיים, אני עדיין מתרגלת את עניין ה"לא נעים לי" ופשוט מבקשת יפה אם אפשר לצלם.
לשמחתי, כולם מסכימים ואפילו עושים פוזות למצלמה.





ארוחה ראשונה בעיר - מומו ירקות.



כדי להתאקלם לגבהים, טיילנו מעט באיזור וטיפסנו לכמה סטומפות באיזור.
וכדי להוכיח שבאמת טיפסנו, שימו לב למד הגובהה בשעון של איציק.



הימים שחלפו עליינו בעיר היו די רגועים. הזדמנות לנוח ולאגור כוחות חדשים.
בהתחלה ניסינו למצוא פרטנרים לטרק, אך כל הניסיונות שלנו כשלו. רוב הישראלים בתקופה זו מדרימים. באופן רשמי, העונה בעיר מסתיימת ב - 15 לחודש.
אומנם לא מצאנו פרטנרים לטרק, אך לסיורים באיזור מצאנו.

באחד מהימים יצאנו לטיול של יומיים לאגם פנפונג (אני בטוחה שאני לא אומרת את השם נכון...). הנסיעה הייתה "חוויה" בפני עצמה. לא חלפה לה שעה בלי שהקאתי את נשמתי, וזה לא בגלל האוכל ההודי. אני יודעת שאני רגישה לנסיעות, אבל כבר שנים שלא חוויתי חוויה שכזאת. מה שטוב, שכל יציאה לא שגרתית מתקבלת בברכה, ככה אני מתקדמת צעד נוסף בהורדת עוד איזה קילו...



הנסיעה לאגם, ארכה כ - 6 שעות שבסופם ישנו ב - Home stay, משמע לינה בחושה של מקומיים.
מה דעתכם על הילד שלהם?





הנסיעה חזרה הייתה קצת יותר נורמלית. כנראה יש משהו פסיכולוגי כאשר מכירים את הדרך.

ביום שלמחורת, אני ואיציק נחנו. טיילנו בעיר ובשווקים ואני ניצלתי כל הזדמנות כדי לצלם עוד אנשים וילדים.

ילדים בבית הספר:






בשוק:





ובזמן שאיציק חיכה שיתקנו את הסנדלים שלו, התקבצה חבורת ילדים סביבי בציפייה לראות את פרצופם על המסך במצלמה שלי.









נשים בשוק:







עד כאן מ - Leh, Ladakh,India.
פרק הבא, מנאלי.

חג שמח ושנה טובה
נוית ואיציק