תוויות

יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

יומן מסע - חלק 2

הדרך למנאלי, אחת הדרכים היפות והקסומות שחווינו בטיולינו הרבים.

מלה למנאלי, לקחנו ג'יפ עם עוד 2 זוגות חברים. דרך לא קלה (בלשון המעטה) ודי ארוכה ( יומיים נסיעה).

לאחר הנסיעה לאגם פנגוג, ציפיתי לגרוע מכולם בדרכנו למנאלי.

כבר שמעתי מטיילים רבים מתארים דרך זו כאחת הדרכים הקשות ביותר שחוו בטיול.

אז למרבה הפלא, ממני לא תשמעו תלונות. זה לא שממש היה לי טוב בנסיעה, אבל גם לא היה כל כך גרוע. והנופים שראינו לאורך הדרך היו שווים בהחלט.

היום הראשון היה ארוך באופן מיוחד, 15 שעות נסיעה רצופות על קצה שביל לצד הרים הנשאים לגבהים.

בשורה טובה לאלו שמתכננים לסוע להודו מתישהו ב5-6 שנים הקרובות, נראה שיש פיתוח מסיבי של הדרכים, וכרגע עובדים על כבישים דו-מסלוליים.

מי יודע, אולי עוד 10 שנים הודו תהיה משהו אחר לגמרי....

למרות שלדעתו של איציק, זהו מאבק קשה נגד איתני הטבע באיזורים אלו.


והנה כמה מהנופים (כשהיה לי כוח לצאת מהגי'פ ולצלם מעט...)






אחד מתוך פסים רבים שחלפנו בדרך.





אומנם 14 שעות נסיעה היו ביום הראשון, אבל גם עצירות היו מדי פעם....






מחכים לאוכל שיגיע.

לאורך הדרך, היה ניתן למצוא בסיסים צבאיים לרוב (מענייין מה הם עושים במקומות אלו) ואוהלים הנושאים בשלטים "Guset house" "Resturant" במיוחד עבור התיירים שחולפים בדרך.



הדרך עוד הייתה ארוכה, ונופים עוצרי נשימה היו לרוב...





ברור לי שהמצלמה לא תוכל להעביר את היופי שחלפנו לאורך הדרך.

וכשהגענו לפסגות, השלג חיכה לנו. למזלנו ביום הראשון השמש עוד זרחה, אז השלג היה משהו חביב לצלם.






את היום השני התחלנו די מוקדם בבוקר. 6:00 כבר היינו עם התיקים בחוץ מחכים להעמיס את כל הציוד על גב הג'יפ.

בדיעבד, זו הייתה אחת ההחלטות החכמות ביותר שעשינו בטיול זה.

עוד שעה במיטה, והיינו מגיעים למנאלי 24 שעות אחרי.

כפי שציינתי, המאבק באיזורים אלו הוא עם איתני הטבע. מספיק שמתיישב לו ענן ומוריד גשם ללא הפסקה וכל הכבישים נחסמים ואלוהים יודע מתי הם יתפנו.


בדרכנו לפס האחרון בדרך למנאלי, התחיל לרדת גשם ,ככל שעלינו בגובה גשם זה התחלף בשלג.



להפתעתנו, ראינו שיש אלו שבחרו בכלי תחבורה קצת אחר מג'פ (אופנוע) ולא נתנו לשלג לעצור בעדם.




את הפס עברנו בשלום, אך בדרך למטה (פחות משעה ממנאלי) נתקלנו במפגע בטיחותי שמנע מאיתנו להמשיך בדרכנו.

חלק מהכביש פשוט קרס תחת הגשם הרב (חבל שאצלנו בארץ אין כל כך הרבה גשם) ומשאית נתקעה באותו שקע.

באותו רגע, לא היו לנו יותר מדי תקוות לגבי המשך דרכנו. חלק מהחברה הוציאו DVD והתחילו לראות "חברים" ואני ניצלתי זמן זה כדי לכתוב ביומן המסע שלי.

להפתעתנו, הפקפק השתחרר די בזריזות, תוך שעה וחצי היינו בדרכנו למנאלי.

אחרי יום בעיר, גילינו שחברה שיצאנו די סמוך לזמן היציאה שלנו מלה נתקעו בדרכים כ - 38 שעות! מי היה מאמין?! או אולי, קל להאמין לדברים כאלו בהודו.


מנאלי הייתה תחת ענן שחור כל הימים בהם שהינו בה.

נוף מהמלון שלנו, תחת הגשם...


בהפוגות הגשם יצאנו לטייל מעט בעיר.

אם יוצאים מעט מהאיזור התיירותי של old manali ניתן להגיע לבתים של המקומיים ותפוס תמונות מעניינות.





השהות במנאלי הייתה מעניינת, אך קצת מאכזבת תחת הגשם הרב שפקד אותנו.

ברגע בו השמים הראו סימן להתבהרות החלטנו לקחת את הסיכון ולצאת לכפרים שבאזור - עמק פרוואטי.

ולשמחתנו, זו היה צעד נבון ובדיוק ברגע הנכון.

מאותו רגע בו עזבנו את מנלאי, השמש יצאה והעננים הפכו לענני נוצה.

היעד - קאסול. ולפי ה - Hand book עיר זו מתוארת, בתרגום חופשי לעברית, "אין הרבה מה לעשות בעיר זו. זוהי עיר לשהייה ממושכת בעיקר למעשני בצ'ילום הישראלים". הייתם מאמינים שמתארים עיר בספר מטיילים (לא ישראלי) ע"י תיאור של הישאלי המצוי שמטייל באיזור!?

אחרי שהות בקאסול ובמנאלי, אני יכולה להבין אך אנשים נתקעים שנים בהודו. זה לא שאנחנו כל כך תמימים ולא היינו מודעים למצב, אך לראות את זה פנים מול פנים בצורה כה מוצהרת, גורם לך לחשוב אם כל הורים ששולחים את הילדים שלהם לטייל בהודו באמת מודעים למצב?


נוף ממסעדת ה - Greenland רגע לפני השקיעה...




והאופססיה שלי ברגע שנכנסים ליערות/ג'ונגלים - עכבישים וכל שאר הזוחלים...



בבוקר, יצאנו בדרכנו לעמק פרוואטי, הסיבה העיקרית לבואנו לקאסול.

7:30 בבוקר, 6 חברה ישראלים, רעבים מחכים שה - Local bus יגיע.


אני העברתי את הזמן בצילום,



ואיציק הלך לחפש מאפייה.

וממש ברגע האחרון, הוא חוזר עם חיוך על הפרצוף כאילו זכה במפעל הפיס...



לאחר נסיעה של שעה באוטובוס, הגענו ליעד - ואראשני. התחלת המסלול לעבר הכפרים במעלה ההרים.



עצירה בקאלגה - אומרים שלום לזוג חברים שפרשו עוד לפני שבאמת התחלנו להזיע...



בדרכנו לקיריגנגה...



לאורך הדרך היו הזדמנויות רבות לצלם, למרות שנופים זה לא החלק הכי חזק אצלי.






בדרך הלוך, הלכנו דרך היערות, מה שהצריך מעבר בנחלים ומפלים לאורך הדרך. מי שמכיר אותי, יודע שאומנם אני "זורמת" (לשון המטיילים בהודו) עם טרקים , אבל שיווי משקל אין לי ממש...



אחרי 5 שעות של טיפוס לא קשה באופן מיוחד הגענו ליעד.
המקום היה פשוט מדהים, פסטורליות שכזו לא ראיתי די הרבה זמן.



ולא רק נוף היה שם.
אחרי ששבענו והתמקמנו בביקתת העץ שלנו, יצאנו למעיינות החמים להתרחץ.
ממש כנו אצל הדתיים, גם כאן הייתה הפרדה בין נשים לגברים.
הגברים זכו לשבת מתחת לכיפת השמיים, ואנחנו הבנות היינו תחת ביקתה מעץ.





גם בבוקר, איציק דאג לבקר במרחצאות.
מה דעתכם לגור תחת נוף שכזה?



בחזור, בחרנו לחזור דרך "טוש", דרך קצת שונה, אבל עדיין היינו חייבים לעבור דרך הקטעים הבעייתיים.
הפעם, החלטנו לחלוץ נעליים ולעבור עם סנדלים, תודה לאל שהמציאו את סנדל שורש.
המעבר לא היה פשוט (לפחות לא בישבילי), איציק ממש גרר אותי.
ורגעים ספורים אחרי שאנחנו עברנו, הגיע עדר של "פשמינות" כבשים, עזים וגדיים. זה היה מדהים לראות את תכונת העדר.
אף אחת לא הסכימה באמת לעבור את המפל.
הרועים, ניסו במאמץ רב לפלס את הדרך, ולבסוף, ברגע של יאוש, אחד הרועים פשוט משך את אחת העזים בקרן ומיד אחרי זה כולן הצטרפו מעצמן.






מנוחה לאורך הדרך...



וממש לקראת הסוף, הגענו סוף סוף לכפרים אמיתיים, בו גרים מקומיים למחייתם ולא סתם לצרכי תיירות.
















מה דעתכם על שיטת החזקת המטרייה, סטרטאפ אמיתי, לא?



בזמן שחיכינו לאוטובוס המקומי, מצאתי ילדה שהייתה שמחה מאוד לעשות פוזות למצלמה.








וכמה תמונות לא ממש קשורות לפרק זה...







עד כאן תם סיפורו של מנאלי וקאסול.
כשהתחלתי לכתוב סיפור זה,תכננתי לסיים בכך שאומר שמחכה לנו אוטובוס לילה לדארמסלה, אך יצא ופוסט זה נכתב בהמשכים, אז אנחנו כבר בדראמסלה, אבל לא אכביד במילים ואשמור את הסיפור הזה לפוסט חדש.

חג שמח ושנה טובה לכל קוראי הבלוג, חברים ולמשפחתי היקרה