מחשבות וחוויות

השבועות חולפים ודי מהר זה מרגיש שאוטוטו זה הולך להיגמר....

40 שבועות (9 חודשים, לגברים שביניכם) זה נשמע הרבה, אבל תאמינו לי שהזמן חולף בלי להרגיש ותקופת הפריחה הזו פשוט חולפת בלי להרגיש.

נכון, זה לא תמיד מרגיש כמו תקופת פריחה, אך החל משבוע 20 (בערך) הכל משתנה לטובה, ואת כל המכאובים וההרגשות של השליש הראשון פשוט שוכחים.

די מזכיר את מה שכולן מבטיחות לי שמיד אחרי כל הסבל בלידה שוכחים הכל וחושבים על הילד הבא.



אני אוטוטו נכנסת לשבוע 24, מלאת אנרגיות יותר מתמיד.

האנרגיות עדיין לא הופנו ליצירה, אך נראה שיש סממנים לתקופת קינון.

מהרגע הראשון שחזרנו הביתה מהטיול, הצהרתי שיש לבצע מהפך בבית לקראת הילוד הקרב ובא.

זה לא קל לבצע ב - 80 מטר בהם אנחנו גרים.

עדיין אני לא רואה איפה בדיוק הוא הולך להיכנס, אבל לפחות הבית זוכה לנקיון פסח, משהו שהבית לא זכה לקבל בפסח האחרון.

לאיציק קצת קשה להבין את האובססיה שתקפה אותי בשבועיים האחרונים, במיוחד שזה מלווה בהיפוך טוטאלי של הבית על מנת להביא אותו לסדר.

טוב שיש את ההריון כתירוץ לכל התנהגות לא מוסברת.



בזמן שאני כבר בשלה ומוכנה לבואו של התינוק, איציק מנסה להתכחש שעוד פחות מ- 4 חודשים הוא יצטרך ללמוד להחליף חיתולים.



בשבת האחרונה, זכינו לראות את האחיינית החדשה במשפחה, הילה שמה.

יצא (בלי תיאום כלשהו) שכל בנות משפחת קליין ואללוף (לפחות אלו שנשאות) נכנסו להריון בסמיכות זו לזו.

אחות של איציק הייתה הראשונה, ואני ואחותי מתוכננות ללדת בסמיכות רבה.



אני מיד התחברתי להילה כמו כפפה.

היא התקרבלה על הבטן שלי בצורה כל כך מושלמת.

נראה שהתנודות ברחם הרגיעו אותה די מהר.

כולם התפלאו שלא התרגשתי מקצת בכי ותוך דקות ספורות היא נרגעה עלי.

לי זה לא הרגיש חדש ומוזר, אחרי הכל, אומנם ילדים עדיין לא גידלתי, אבל אחיינים ובני דודים זכיתי לגדל מגיל די צעיר.

זו הייתה חוויה מושלמת.

לא חושבת שהייתי מרגישה אותו הדבר אם לא הייתי בהריון.

שתינו ישבנו מחובקות למעלה משעה, לא ממהרות ללכת לשום מקום ובאופן מפתיע לא משועממות.

אז כמו שאתם מבינים, אני כבר מוכנה, אבל עדיין לא מוכנה לוותר על אותם שבועות שנותרו בו הוא עדיין ברחם בועט.

ולדקלה ודרור, מזל טוב להולדת הילה המקסימה.