יצירה בהתהוות

זמן לא מועט חלף לו ללא סימן חיים.... :-)
אני עדיין פה, מאושרת יותר מתמיד.
יואב גדל לו מיום ליום. כל יום אני לומדת משהו חדש ומתאהבת בו מחדש.
אוטוטו הנסיך כבר בן 3 חודשים, ואין לי שום כוונות לחזור לעבודה ולפספס עוד 3 חודשים נפלאים איתו.

אז, זה שאני לא ממש פה וגם לא קוראת בלוגים רבים אליהם אני מנויה, זה לא בגלל שאני קורסת או משהו כזה, פשוט מנסה לנצל את כל הרגעים שיש לי איתו. גם ככה, עוד פחות משלושה חודשים אני אחזור לשיעבוד מול מסך המחשב, אז אני מרשה לעצמי את החופש הזה עכשיו.

בזמנים הפנויים שיש לי אני בעיקר מבשלת ולעיתים אופה (למרות שעכשיו אני ממש משתדלת לשמור על הגיזרה...).
לצערי אני לא ממש מספיקה לצלם את כל המנות שאני מבשלת, אבל יש לי המון המלצות על מתכונים מספרים שסביר להניח שלרובכם יש בבית.
במידה ויהיה ביקוש אני אשמח להקים פינה עם המלצות של מתכונים, אפילו אם אין לי תמונה.
ואם ממש יהיה צורך, אני אשתדל לעלות את המתכון לבלוג.
ולבינתיים, משהו שכן צילמתי לאחרונה....לחם.

לחם, זה לא נקרא אצלנו מותרות זהו מצרך חובה. הטעם של לחם קנוי כבר לא ממש נבלע לי באותה צורה.
ואין מה לדבר על הלחם שמתפשט בבית בעת אפיית לחם.
הלחם מהספר של אורנה ואלה (עמוד 64) מומלץ בחום.
כבר הכנתי אותו מספר פעמים עם שינויים קלים ביחסים של הקמחים והוא תמיד יוצא מושלם.



ולמתכון: (1 כיכר גדולה או 2 קטנות)

לשאור (לילה קודם):
3 כפיות (10 גרם) שמרים יבשים
3/4 כוס (100 גרם) קמח לבן
2/3 כוס (160 מ"ל) מים

לבצק:
3 כוסות (400 גרם) קמח מלא (ניתן לשלב גם קמח שיפון כחלק מהכמות הזו)
2.5 כוסות (350 גרם) קמח לבן
1 כפית זרעי כוסברה טחונים
1/2 כפית הל טחון
2/3 כוס (100 גרם) גרעיני חמניות
1 ו- 2/3 כוס (400 מ"ל) מים
2 כפות (40 גרם) דבש
1 כף מלח

אופן הכנה:
השאור: בקערה גדולה מערבבים במטרפה את השמרים, הקמח והמים הפושרים. מכסים בניילון ומניחים לילה (מחוץ למקרר).

הבצק: שמים את השאור, הקמח המלא והקמח הלבן, הכוסברה, ההל, גרעיני החמניות והמים בקערת המיקסר, עם וו לישה. לשים 5 דקות במהירות נמוכה. מוסיפים דבש ומלח ולשים עוד 5 דקות .
מעבירים את הבצק לקערה גדולה, מכסים בניילון נצמד ומניחים לתפיחה כשעה עד שעה וחצי או עד שהבצק מכפיל את נפחו.
מעבירים את הבצק למשטח מקומח, יוצרים ממנו כיכר ומעבירים לתבנית מלבנית עמוקה משומנת באורך של 30 ס"מ או מחלקים את הבצק לשתי מנות ומכינים ככרות קטנות יותר. מכסים בניילון נצמד ומניחים לתפיחה.
מחממים תנור ל - 220 מעלות.
מכניסים את הכיכר לתנור ואופים 10 דקות. מנמיכים את החום ל - 190 מעלות ואופים עוד 30-40 דקות, עד שהכיכר משחימה יפה ויש רעש חלול כשנוקשים על תחתית הלחם.

תשתדלו לתת ללחם לנוח לפחות 40 דקות לפני שאתם פורסים אותו.
אני בדרך כלל פורסת את כל הכיכר לפרוסות אחידות ושומרת פרוס במקפיא.
הלחם יוצא נהדר אחרי חימום קל בטוסטר.


וברגעים המעטים שיש לי אחרי שיואב הולך לישון ונגמרו כל הבישולים והאפיות, אני מנסה לחזור לאט לאט ליצירה (בצעדי תינוק ממש).
אני ממש לקראת סיום של הכנת שמיכה ליואב הקטן.

עד כאן להיום, מקווה לשתף בקרוב עם השמיכה המוגמרת ואולי עם עוד כמה מתכונים מוצלחים.

שבוע נפלא לכולם

סיפור הלידה הראשון שלי

בזמן ההריון קראתי מספר סיפורי לידה. איכשהו כל אחד ואחד ריגשו אותי עד דמעות (אולי זה מההורמונים) ותמיד חשבתי איזה יופי הבחורה תיעדה את סיפור הלידה, בצורה מרגשת ועניינית.

כשהייתי בבית החולים, היו לי כוונות אמיתיות לקחת מחברת ועט ולרשום חוויות. למען האמת עד היום יש לי את הרצון הזה, אך עד עתה זה נשאר בגדר רצון. לפחות אני אוגרת זכרונות מיום ליום בתקווה שיגיע יום פנוי והכל יתחבר בכמה דפי אלבום.

למזלי יש לי את הבלוג שגורם לי לשבת קצת ולכתוב. אז אם המחברת עד עתה נשארה ריקה לפחות הבלוג מתעדכן בכמה חוויות מהלידה ומיואב. ולכן החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולשבת ולנסות לגבש את סיפור הלידה.
אני לא מבטיחה שזה הולך להיות מרגש או סיפורי בצורה יוצאת מן הכלל, אבל מבטיחה שזה יבוא מהלב ויספר סיפור שלטעמי הוא מופלא.

הכל התחיל ברצון עז ללידה טבעית, בלי אפידורל. כמה שיותר טבעי, לחוש את הכל במלוא העוצמה, לטוב ולרע.
התחלתי בהכנות מראש בבחירת דולה שתלווה אותנו בלידה.
בהתחלה, איציק לא ממש היה בעניין ולא ממש הבין למה צריך את הפונקציה הזו בלידה. היום אם תשאלו אותו, הוא לא מבין איך אפשר לחוות לידה בלי דולה.
למזלי, זכיתי בדולה מדהימה. לא תיארתי לעצמי שהחוויה תתעצמם בזכותה ובטח ובטח לא תיארתי לעצמי שתהיה לי נחיתה כל כך רכה לאחר הלידה בזכות התמיכה האינסופית שהיא נותנת ונותנת ועדיין נותנת.

לפני הלידה ובכלל במהלך כל ההריון הייתי במין אופוריה ורוגע שניתנים להסבר רק אם לוקחים בחשבון את ההורמונים הרבים שכנראה הציפו אותי.
כמה ימים לפני הלידה זכיתי להצטלם ע"י חברה סופר כשרונית שהכרתי רק לאחרונה - קרן ליברמן , ואחת התמונות ממש ממחישה את הרוגע והשלווה שאפפה אותי בהריון ובלידה עצמה.



ולסיפור הלידה....
_________________________________________________

הכל התחיל ב - 3 לספטמבר איפשהו באמצע הלילה, זה היה הלילה שבן חמישי לשישי. באותו היום הייתי בשבוע 39+5, עוד יומיים וזה בדיוק התל"מ (תאריך לידה משוער).
באמצע הלילה קמתי מספר לא מועט של פעמים לשירותים, אך זה לא היה נראה לי חריג. אומנם זה היה מלווה בחוסר נעימות קלה, אך לא משהו שהדליק לי נורה.
בשלב מסויים החלטתי שנמאס לי לחזור לישון ושוב לקום להתפנות ובמיוחד כשאף תנוחה כבר לא הרגיעה אותי באופן מיוחד. את היום העברתי כמו כל יום, קצת מחשב וקצת בישולים וכמובן קצת יחס לאהוב שממזמן מרגיש מוזנח.
באותו בוקר הגיעה סוף סוף השידה אחרי שכבר התחלתי לחשוש שמא התינוק יגיע הבייתה ועדיין הבגדים יהיו מסודרים בשקיות ופינת ההחתלה תהיה המיטה שלנו.
כנראה שיש תיאום בעולם, כי ההודעה על בואה של השידה הגיעה ביום חמישי אחר הצהריים, וכמה שעות אחרי זה הכל התחיל....
במהלך היום דיברתי עם חברות וגם עם הדולה שלי ושיתפתי אותן בלילה שעבר עלי ובהרגשות שאני חווה במהלך היום. כולן, בפה אחד אמרו שאם זה נסבל זה עדיין לא צירים וכנראה הגוף שלי מכין את עצמו לקראת לידה.
ומאחר והכאבים שחשתי היו נסבלים, זרמתי עם הדעה הרווחת ולא עשיתי סיפור מהכאבים שבאים והולכים.
למזלי, באותו יום הפיזבול נהפך לחברי הטוב ביותר.



בערב, הלכנו לארוחת ערב אצל ההורים שלי. ושוב, אף אחד לא חושד לרגע שאולי אני בצירים וצריך להתרגש לקראת בואה של הלידה.
אני אכלתי בתיאבון רב, דבר ששוב הוכיח לי שאני לא בצירים, כי אחות בבית החולים אמרה שאם מגיעה אליה יולדת שהיא רעבה, אז היא בטוחה שהיא רחוקה מלידה.
אמא שלי ניסתה להנעים את זמני עם מסאג' ואבא שלי ישב מהצד לא ממש מבין שזה צירים.
בשלב מסויים החלטנו ללכת הביתה לישון קצת אחרי שלא ישנתי כמעט 24 שעות.
לא עברה שעה מרגע הגעתנו הביתה, ואיציק נכנע ולא האמין לתוענות שלי שזה כלום וזה נסבל ולכן אין סיכוי שזה צירים של לידה.
אחרי שיחה עם הדולה שלנו ותזמון "הצירים" איציק החליט שזה הזמן להגיע לבית החולים.
תוך מספר דקות היינו ארוזים. אני מחבקת כמה כריות ואיציק קורס תחת 3 תיקים וכדור פיזבול.
איך שנכנסתי לאוטו קיוויתי שלא יגיעו שוב אותם כאבים כי לא היה לי קיר או כדור שיכולים להרגיע אותי.
אחרי מספר לא מבוטל של במפרים וכמה כבישים סגורים בגלל שבת הגענו לבית חולים בני ציון שבחיפה.
כשהגענו לבית חולים לא ממש הבנו מי אמור לקבל אותנו. הכל היה שקט ושומם, לא ברור אם כולן היו תחת אפידורל או פשוט לא היו לידות באותה שעה.
אחרי שמצאנו אחות נכנסנו לחדר מיון יולדות. מיד חיברו אותי למוניטור כדי לוודא שהכל קשורה.
רק באותו רגע, כשהאחות הצהירה שאני בצירים הבנתי שמה שחוויתי ב - 24 שעות האחרונות היו צירים.
להבא, אני אדע שגם כשזה נסבל זה יכול להיות צירים של ממש.
אחרי בדיקה קצרה היא אמרה שאני עדיין לא "בשלה" ללידה וייתכן ונחזור עוד הבייתה.
היא שלחה אותנו לסיבוב בבית חולים וציוותה עלינו לחזור לבדיקה נוספת בעוד שעה וחצי.

השעה הייתה חצות 00:00.

אני איציק והדולה יצאנו למסדרונות בית חולים. בכל ציר עצרנו להשען על הקיר, ניענוע האגן ,נשימות ארוכות ועיסוי הגב ע"י הדולה העבירו לי את הציר עם מינימום כאב.
תוך זמן קצר, ארוחת יום שישי מצאה את מקומה על רצפת הבית חולים. איכשהו, בשלב בו הייתי כבר שום דבר לא היה מגעיל, הכל מתערבב לו ביחד וכל מה שמרגישים זה רק את עוצמת הכאבים שבאים וחולפים.
כשהגענו לגרם מדרגות, הדולה שלי אתגרה אותי בהליכה קצת יותר מאומצת. עלינו וירדנו ושוב חזרנו באותה דרך שהגענו. לאורך כל הדרך אנחנו צועדים צעדים מתונים ואיציק עומד מהצד מצלם אותנו כמו פאפרצי. (נראה לי שהוא קצת נבהל מזה שאמרתי לו שאחרי שבמהלך כל ההריון הוא לא צילם אותי, אז חובה לפחות בלידה).

לפתע, זה הגיע באופן מפתיע ובלתי צפוי (תוך פחות מ - 20 דקות), כולי הייתי רטובה. כולם היו שמחים, כי זה אומר שיש התקדמות לטובה, וכנראה לא נחזור היום הבייתה.
חזרנו לחדר המיון. שוב חיברו אותי למוניטור ועברתי בדיקה, ולהפתעת כולם, התקדמתי בקצב מסחרר. מפתיחה של 1 הגעתי לפתיחה של 4.
מיד הובילו אותי לחדר הלידה. ובדיוק כמו שחלמתי, הכניסו אותי לחדר הלידה הטבעי. ושוב חיברו אותי למוניטור.
אם היה משהו שהיה בלתי נסבל, זה היה המוניטור.
עוד לא הספקתי למצוא את התנוחה המועדפת עלי במיטה המיוחדת וכבר התחלתי להרגיש את הלחץ סביבי מתפתח.
אחות נוספת נכנסה לחדר ומיד הצהירה שחייבים להעביר אותי לחדר לידה רגיל כי המוניטור מתריע על ירידות בדופק העובר.

כבר באותו רגע ידעתי שמשהו הולך להשתבש.
הובילו אותי במהרה לחדר לידה רגיל. לא יאומן ההבדל בהרגשה. מחדר חמים ומזמין לחדר מנוכר ומלא מכשירים.
תוך דקות החדר היה הומה אדם, לפחות 3 אחיות, רופא, איציק וכמובן הדולה שלי שלאורך כל הדרך החזיקה את ידי ,דאגה שאני אנשום בכל ציר ולחשה לי מילים מרגיעות.
בשלב הזה, אני כבר לא ממש הייתי שם. הכאבים עדיין היו אותם כאבים, אבל הסיטואציה הייתה מלחיצה ומנוכרת.
בשלב מסויים, אפילו איציק לא עמד בלחץ וכמעט התמוטט לו בכסא (בשלב הזה הצילומים נפסקו). מזל שהדולה לא רק דואגת ליולדת אלא גם לבעל.

אחרי 20 דקות, הגעתי לפתיחה של 7, אוטוטו רואים את הסוף, אך הרופא לא היה כזה אופטימי.
כל ניסיון לנסות לווסת את הדופק של העובר היו לשווא. כבר בניסיונות הבנתי שייתכן וזה יסתיים בניתוח.
הכל היה כל כך מהר, לא היה לי רגע של מנוחה כדי להבין מי נגד מי ולמה זה קורה?
השאיפה שלי ללידה טבעית כבר חלפה, למרות שאפידורל לא קיבלתי ובאיזשהו מקום היה די קל להתמסר למחשבה שזה יכול הלסתיים עוד יותר מהר בניתוח.
בשלב מסויים, הרופא הצהיר שחייבים להיכנס לחדר הניתוח.
אני לא ממש ידעתי מה לאמר ואיך להגיב, כל מה שרציתי זה שהכל יגמר בשלום ונזכה לראות את התינוק שלנו. נתתי אמון מלא בדולה שלי כשהיא אמרה לי שהם באמת ניסו לעשות את הכל ופשוט התמסרתי לאנשים בלבן.
המעבר לחדר הניתוח לא היה קל. זה לא פשוט לעבור מיטה כשאת בצירים כל פחות מדקה.

ב- 3:00 לפנות בוקר נכנסתי לחדר הניתוח.
שוב צריך להחליף מיטה, ושוב המשימה קשה.
ובמיוחד לישר את הרגליים זה היה בלתי אפשרי, אבל אחרי שיכנוע פיסי מתון הצליחו לקשור אותי למיטה.
בין ציר לציר, הרופא שואל אם אני מעוניינת בהרדמה מקומית או מלאה.
הדבר האחרון שיכולתי באותו רגע להחליט עליו היה אופן ההרדמה. ממש לא רציתי להחליט ובשלב זה הייתי מוכנה שיעשו לי מה שרוצים.
כל מה שזכור לי שאמרתי היה "תעשו מה שטוב לעובר".
מרגע זה תוך פחות מחצי דקה הייתי רדומה.
את העיניים פקחתי כבר בחדר ההתאוששות מסטולה לגמרי וכל מה שרק עובר במוחי היה "איך לא זכיתי להחזיק אותו קרוב קרוב כשהוא עוד היה עירום....?"

בשעה 3:12 לפנות בוקר יואב הגיע לעולם במשקל של 2960 ק"ג.



ואם שואלים אם הניתוח היה מיותר? אז מסתבר שחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר של יואב.
אז לידה טבעית לא הייתה, אבל בן בריא הגיע לעולם ועל כך אני מודה.



_________________________________________________________________
ולכל מי שמתעניינת, אני ממליצה לפתוח את פנקס הכתובות כי יש לי כמה המלצות ממש חמות.

- לבנות הצפון, אומנם לא עשיתי השוואה מקיפה בין כל בתי החולים באיזור, אך אני יכולה להמליץ בחום על בית החולים "בני ציון" (רוטשילד). הצוות בחדר הלידה היה מקצועי וסובלני. הצוות במחלקת הנשים היה חם ולבבי. ובמיוחד אני חייבת להודות ליועצות ההנקה שלא נחו לרגע ודאגו שאני אצא מבית החולים עם תינוק יונק. במיוחד אני רוצה להודות מכל הלב לטלי מדינה ממחלקת תינוקות שהייתה לצידי בכל משמרת עם אוזן קשבת והמון סבלנות.

- לכל המעוניינות בדולה, אני ממליצה בחום על הדולה שליוותה אותי. שמה גילה עמר. זו אישה מדהימה מקצועית ובעלת לב רחב. היא אומנם טוענת שהיא לא הספיקה לעשות אפילו רבע ממה שהיא בדרך כלל עושה בלידות, כי הלידה שלי הייתה ממש קצרה. אבל אני יכולה להעיד שגם המעט הזה היה כל כך הרבה בשבילי. ובמיוחד התמיכה לאחר הלידה, כשהגענו הביתה, במקלחת הראשונה, בהנקה ואפילו בקפיצות הגדילה. עם יד על הדופק ואוזן קשבת , היא תמיד שם בשבילנו. כל מי שמעוניינת בפרטים מוזמנת לפנות אלי במייל navit.alalouf@gmail.com

קפיצת גדילה או גזים?

מי היה מאמין שכבר חודש עבר?

רק אתמול אני זוכרת כשיואב יצא לאוויר העולם, קטן ושברירי, והנה היום הילד בלי עין הרע גדל (הערכה שלי , כבר עברנו את גבול ה - 4 קילו).
הילד מפגין כוח פיסי לא ברור.
שרירי הרגליים מפותחים בצורה שלא תאמן,והראש מורם בגוואה בקלי קלות.
אנרגיות לא חסר לקטן וגם את הריאות שלו כבר כל השכונה שמעה.... מי היה מאמין שבבית החולים חששו שהילד שקט מדי?....(זו לא הייתה אני, אלא הסבתא. עד היום היא לא מאמינה שהילד ערני, איכשהו יוצא שהיא תמיד זוכה לראות אותו ברגעי הנמנמת שלו, ועם הזמן רגעים אלו מתמעטים...).

מיום ליום אנחנו נקשרים זה לזו, ואפילו אם עובר עלינו יום קשה , מספיק חיוך קטן מהפשוש, כדי להתאושש.
ואם החיוך עדיין לא ממש מפותח וברור, מספיק הסנפה של ריח התינוקות או נשיקה חמה עם חיבוק כדי לאגור כוחות חדשים.
מצחיק, מאלו דברים אני מתלהבת ומעודדת את הקטן.
היום, כל נפיחה שיוצאת ממנו, זוכה להתלהבות רבה ועידוד להמשיך כך.
אני בטוחה שבעוד שנתיים, המצב יהיה הפוך וננסה לחנך אותו שלא עושים דברים כאלו בציבור.

עניין הגזים זה לא עניין קל אצל תינוקות וליבי יוצא אליו בכל פעם שאני רואה אותו מתפתל.
הילד נהיה אדום כמו עגבנייה, מכווץ כולו בתקווה לשחרור מהיר וקל.

למזלי, יצא לי להכיר בשבועות האחרונים, מוצר אדיר, שאני ממליצה עליו לכל אמא טרייה, והוא המנשא של לופי.
זהו מנשא בד בו ניתן להחזיק את התינוק ב-2 תנוחות: תנוחת עובר ובטן אל בטן.
והיום יש כבר דגם חדש - לופיקס.
זהו פתרון נפלא להחזקת תינוק בידיים, ובאותה הזדמנות זו הגנה נפלאה על רצפת האגן (לנשים שבכן זה בוודאי חשוב).
ומבחינתי, הדבר שקנה אותי, זה ההקלה האדירה שזה מעניק לתינוק במקרה של גזים.

המנשא מתאים מיום היוולדו של התינוק עד שלבים מתקדמים.



וכשהמנשא לא בשימוש, אמא מנסה קצת לעזור.
סיבובי אגן והרמת רגליים, וקריאות שמחה בכל נפיחה :-)



וכשזה לא גזים והילד סתם באטרף ורוצה כל היום ציצי, מה יותר קל מלתרץ את זה ב"קפיצת גדילה".
ועם כל ה"שגעונות" אין כמו לראות את 2 הידיים הקטנות שלו מחבקות את השד בעת הנקה ובו זמנית מעסות אותו כאילו הוא מצפה שעוד קצת יצא משם... או סתם כי הוא גבר קטן... :-)

חג שמח

חג שמח ושנה טובה לכל הקוראים.

סער ויואב

ראשית, אני רוצה להודות לכל אלו שהגיבו ואיחלו לי ולאיציק על הולדת הבן.
זה כל כך מחמם את הלב הפתיחות והמשפחתיות שנוצרה על גבי הבלוג.
על אף היעלמותי בתשעת החודשים האחרונים, אני רואה שיש קוראים שעדיין לא שכחו ולא נטשו אותי.
אני מקווה שככל שהשבועות יחלפו, אני אגלה מחדש את הכוחות והאנרגיות ליצירה.
ובינתיים, אני מקווה שתאהבו לראות קצת תמונות של יואב ולשמוע על הורות ובכלל על החיים.
__________________________________________________________



ביום שלישי בדיוק לפני שבוע, אחותי הגדולה ילדה את בנה השלישי.
יצא ששנינו העברנו יחדיו הריון שלם. אומנם לא בסנכרון מושלם, אבל כמעט....
לאורך כל תשעת החודשים אחותי תמיד הייתה שואלת אותי באיזה שבוע היא.
כנראה ככה זה כשזה כבר ילד שלישי...

ועכשיו, אנחנו זוכות לתקופה ארוכה של חופשת לידה יחדיו.
זה כל כך שונה וכל כך כיף שיש מישהו שעובר איתך את אותם שלבים בסנכרון מושלם.
המעניין וקצת מצחיק בכל הסיפור, שיוצא לי לייעץ לה במעט, על אף שהכל חדש לי והיא כבר אמא מנוסה עם שני ילדים.
כנראה, שעם השנים קצת שוכחים...

אז למי שעוקב בספירה, קולט שכבר זה הבן ה - 4 ברציפות במשפחה.
אחרי 3 בנות, והבטחה ל-2 בנים שהתגלו להיות בנות (אני ואחותי הקטנה), ההורים שלי התייאשו והבינו שבנים לא הולכים להיות במשפחה.
ועכשיו, הדור השני דואג לפצות על חוסר האיזון שהיה, אך נראה שגם פה חסר קצת איזון.
אם תשאלו את אמא שלי, היא כבר חולמת על נכדה שהיא תוכל להלביש אותה בשמלות ושאר דברי אופנה.
אבל שלא תחשבו לרגע, שהיא לא יודעת לקנות בגדים לבנים. אם יש מישהי שאלופה בקניית בגדים "גזעיים" (כמו שהיא קוראת לזה) זה אמא שלי (אני אוהבת אותך הכי הרבה בעולם).

אז כנראה שבעתיד נפתח קבוצת כדורגל, אבל בנתיים אנחנו נהנות מהמתנות הנפלאות שקיבלנו השנה.
יואב וסער, גברים קטנים שלנו....



ולאחותי, שרון, יקירתי, אני מאחלת לך ולסמי את כל הטוב שבעולם.
הרבה אושר ונחת מהקטן.
ומקווה שתקפצי לבקר הרבה :)

4/9/2010 3:12

ב - 4 לספטמבר בשעה 3:12 הגיע לעולם הנסיך הקטן שלנו.
אני לא ארחיב כרגע בסיפור הלידה שלי, למרות שנראה לי שהוא יגיע בשלב מסויים....

אחרי 9 חודשים של צפייה וערגה לקראת המעמד החדש נהפכנו בין רגע להורים.
בשבילי, המעבר היה די טבעי, אבל בשביל איציק זה לא היה קל.
במהלך ההריון עברו עליו כמה תהפוכות בגישה ובהשלמה לקראת הפיכתו לאב. אך ככל שהזמן חלף, הוא הרגיש יותר ויותר בשל, למרות שלא היה מוכן "להתכונן" למאורע על ילדים של אנשים אחרים.
ניסינו ללמד אותו להחזיק תינוק או להחליף חיתול, והוא היה מסרב בתוקף. לא הייתה ברורה ממש מה הסיבה (אולי בקטע של החיתול זה דיי ברור....), אבל אני לא הייתי מודאגת מהמצב, כי היה ברור לי שברגע שזה יהיה הילד שלו הכל יבוא לו באופן טבעי.

ואכן, מהרגע שהילד יצא לאוויר העולם, איציק שינה פאזה, והאבהות באה לו באופן טבעי. (לא שזה הפתיע אותי....)

היום, שנינו, אמא ואבא לראשונה, מאוהבים בפשוש הקטן ומתענגים מכל רפלקס...בתקווה שבעוד חודש כשהוא יחייך, זה יהיה חיוך אמיתי ולא רפלקס מתוך שינה.

וכרגע, אנחנו מבלים את רוב הזמן בשינה, בין האכלה להחלפה, ובימים אלו ממש הצטרפו להם הגזים לחגיגה....

תפירה...והרשימה עוד ארוכה.....

סוף 37 ויש לי עוד תקוות רבות להספיק די הרבה דברים לפני שהתינוק מגיע.

כל חברה שמתשאלת אותי קצת לגבי המוכנות שלי פשוט מופתעת מחוסר ההתרגשות או "הלחץ" שמשום מה אמור להיות לי.
מבחינתי, אם תשאלו אותי, יש עוד הרבה זמן....ואין מה להילחץ והדברים יסתדרו מעצמם.
התיק לא ממש מוכן, חדר עדיין לא מאורגן, הבגדים עדיין מחכים לעבור כביסה....וייתכן ויש עוד דברים שאני אפילו לא מודעת שצריך להכין לקראת הלידה.

איציק, הולך לישון כל ערב בלחץ, שמא היום זה היום ואני אעיר אותו באמצע הלילה עם צירים.
אני לא יודעת, מה איתו, אבל אני עדיין ישנה טוב בלילות, ובכל יום בו לא הולכים לעבודה אני מנצלת את זה לילה מלא של 12 שעות שינה.

לקראת בואו של התינוק, גדלה לה הרשימה של "משימות התפירה" אך לצערי, לא ממש עמדתי ביעדים שהצבתי לעצמי. זה היה שילוב של "יש עוד זמן" עם "חם מדי" ופשוט חוסר מוזה לשבת רצוף מול מכונת התפירה.

למרות, שלמזלי, יש לי הוכחות לכך... חבל רק שהן די מועטות ....



הפרוייקט הראשון שהתחלתי ובאמת סיימתי אותו, היה תפירה של תיק.
הגזרה לקוחה מהספר של Amy butler, תיק לידה מודרני.



למען האמת רציתי את התיק הזה עוד לפני שהייתי בהריון. זה פשוט היה נראה לי תיק מדליק ליצירה.

היום, כשהוא מוכן וראוי לשימוש, אני קצת בספק לגבי התאימות שלו לשימוש עם עגלה או בכלל כתיק חיתולים, אבל אין ספק שזה תיק די מרשים במיוחד בגלל הבדים.

זה הזמן להודות לחברתי היקרה, הילה שבזכותה יש לי את הספר ואת הבדים המהממים.



לתיק תפרתי כ"חלק מהסט" משטח החתלה , כאשר צד אחד הינו מגבת והצד השני תואם בבדים לתיק.
אז אם בתיק אני לא אשתמש ביום יום, אני מאמינה שלפחות המשטח ילווה אותי.





למתעניינות בהכנה של התיק, אני יכולה לאמר ולהזהיר, שזה לא תיק פשוט להכנה. זה לא שהוא כל כך מתוחכם בגזרה שלו, כמו שיש כל כך הרבה שלבים וכל כך הרבה שכבות.

רק הגזירה לקחה לי כמה שעות טובות... ובמקרה שלי זה נפרס על כמה ימים.

מה גם, שניסיתי להיות תלמידה טובה ולעקוב אחרי השלבים בספר מילה במילה, והרבה מההסברים היו קצת לא ברורים. לקח לי הרבה זמן לנסות להבין ולדמיין מה הייתה כוונת המשורר. לא הייתי מוכנה לעגל פינות הבכנה של התיק הזה.
בקיצור, אין ספק שזו הייתה תפירה מאתגרת.


פרוייקט נוסף שהסתיים בהצלחה, היה תפירת שמיכונת קייצית. צד אחד פיקה והצד השני בדי כותנה.
זה היה לשם שינוי פרוייקט זריז וקל.




ועכשיו, כשאני מסתכלת על שאר הרשימה, יש לי עוד כל כך הרבה דברים שקיוויתי להכין ותרם הספיקותי.
אני רק מקווה שאולי בשבועיים שנותרו לי עדיין אספיק לתפור קצת, ואם לא, אז אולי יתמזל מזלי והתינוק יהיה נוח ואוכל לחזור די מהר לשולחן היצירה.

והערה לסיום, בהקשר של הפוסט הקודם (אלבום דיגטלי ליום הולדת 60):
ראשית, אני רוצה להודות לכל המגיבות , אין ספק שהתגובות מחזקות ונותנות הרגשה טובה.

חלקכן התעניינו ותהו לגבי אופן ההכנה. אז הסבר קל....

את האלבום עיצבתי ללא שום קשר לתוכנה של האתר MyAlbum.
כל העיצוב מהתחלה ועד הסוף, בוצע בפוטושופ.

חלק מהחומרים הינם חומרים מוכנים שהורדתי מהאינטרנט וחלקם אני יצרתי.

לאחר שהאלבום היה גמור ( כל 44 הדפים + 2 דפי שער), שמרתי כל דף כ - jpeg והעלתי כתמונה שנפרסת על דף שלם בתוכנה של האתר My Album.

בתהליך זה יש להקפיד לא לחרוג מאיזור העריכה המסומן בתוכנה כקו מקוווקו, כי אלו שוליים שעוברים חיתוך.
לאחר שפרסתי את כל הדפים בתוכנה, שלחתי את האלבום להדפסה (שליחה וירטואלית :) ).
וכך נוצר לו האלבום.

ולבינתיים, אני רוצה לאחל לכולם שבוע נפלא וקריר (מחזיקה אצבעות)