בסופשבוע של החג הראשון יצאנו לטייל קצת ולהוריד את כל הקלוריות מארוחת החג.
ביום החג, החלטנו לוותר על עוד ארוחה ולהישאר עם הטעם הטוב שנותר מהסדר. ארזנו סקש"ים ומזרונים ויצאנו לדרך.
הכיוון - המכתש הקטן.
אחרי הרבה סידורים לאורך הדרך, הגענו לחניון הלילה בשעות החשיכה (חניון לילה
מצד תמר).
למזלנו, נורית (בת דודה של איציק) וחברה שלה (בינר, מצטערת אבל זאת אשמת נורית שאני לא זוכרת את השם הפרטי) שמרו לנו חלקה פנויה.
להפתעתנו, לא היינו היחידים בחניון. מסתבר שיש עוד אנשים שמוכנים לישון בסק"ש בטבע ועוד בחניון לא מוסדר.
תוך דקות הכל היה מתוקתק. האוהל פתוח, מזרונים מנופחים וסקש"ים פרוסים (היה שווה לעשות השתלמות של שנה
בטיול...).
הלילה היה קפוא. שימו לב לבינר, בפינה השמאלית.
מיד פתחנו את שולחן הפיקניק וחיממנו מים לארוחת הערב.
תשאלו מה הייתה המנה הראשונה והעיקרית -אורז! כשר לאוכלי קיטניות....
בבוקר נוכחנו לגלות מהיא האוכלוסיה השולטת. הרבה, אבל ממש הרבה משפחות עם ילדים.
אני לא זוכרת כשהייתי ילדה שההורים שלי לקחו אותנו לטייל ככה.
כמה דקות מנוחה לפני תחילת המסלול.
איציק ונורית הלכו לשים את הרכב בקצה השני של המסלול.
זו תמונה שהייתי חייבת לצלם. הילדה הקטנה הסתובבה לה בשטח עם חולצה של מסטיק עלמה.
רק לאחר מספר דקות טובות, כשאבא שלה קרא לה נוכחנו לדעת שזהו שמה האמיתי.
עכשיו אני מכירה 2 בנות שקוראים להן עלמה.
יצאנו לדרך.... (שביל ישראל - המכתש הקטן - ממצד תמר למעלה עילי)
ושלא תחשבו שזה מסלול לכוסיות.... יש עליות וירידות לא קלות.
הייתם מאמינים שזוהיא ארץ ישראל?
לנטלי (אחותי הקטנה) היו מניעים קצת אחרים לצאת לטיול...
אני תמיד אחרי כולם,
והרי לפניכן המכתש הקטן.
כפי שנטלי מגדירה - תמונה ל - faceBook
רגע לפני הירידה, שיחרור קל
תמונה זו היא התמונה האחרונה ליום הראשון של הטיול, אך היא לא הסיפור האחרון מאותו יום.
לאחר שעתיים של ירידה, הגענו לאוטו. בשבילי ובשביל נטלי זה היה סוף המסלול (פתח המכתש).
איציק, נורית ובינר תכננו להמשיך קטע מסלול, שלפי הספר של שביל ישראל תואר במילים לא מעודדות כל כך לחלשי הלב שבינינו. אני לא זוכרת את המילים המדוייקות, אבל היה שם איזכור של לאחז בציפוריים ...
לי הספיק התיאור הזה, כדי להגיד שעד כאן בשבילי.
מרגע זה התפצלו דרכנו.
אני ונטלי לקחנו את האוטו בדרכנו לחניון לילה (חניון מעלה עילי).
הדרך לחניון לא הייתה קלה. מסתבר, שמה שנראה קצר על המפה לא בהכרח קצר בפועל.
איציק הציע ליסוע דרך כביש הערבה ובסופו של דבר להגיע לחניון דרך מעלה עקרבים.
מעבר לעובדה שהדרך הייתה די ארוכה, בערך שעה וקצת עד לתחילת העלייה למעלה עקרבים, לא הייתה לי בעיה מיוחדת איתה. אך ברגע שהתחלנו את העלייה, נתקפתי בהתקף חרדה קל, ומרגע זה נשמעו רק יבבות וקללות יוצאות מפי.
מי שעדיין לא מכיר אותי, יש לי פחד גבהים די קשה. הדרך במעלה העקרבים הייתה, לאלו שהיו בדרום אמריקה, ממש כמו כביש המוות. כביש צר נטול שוליים ותהום לצד הכביש.
מסתבר, שישראלים לא ממש יודעים לקרוא שלטים כמו שצריך, וכולם, בלי יוצא מן הכלל התעלמו משלט "אין כניסה פרט ל...." זהו שלט עגול עם קו מתאר אדום בלי הקו המלוכסן. וכדי להוסיף על הפחד הרב שתקף אותי, כל אותם אנשים שהתעלמו מהשלט נסעו בכיוון ההפוך ואני הייתי צריכה לפלס להם את הדרך בדרך שמיועדת בקושי לרכב אחד.
כל סיבוב שלקחתי, התפללתי שלא תגיע מכונית מהצד השני.
לאחר שטיפסנו את כל הדרך, עדיין לא יודעות אם הגענו לסוף, מפוחדות עד מוות, נטלי החליטה לשים לזה קץ ויצאה לבקש מאחד הגברים בתצפית שיקח אותנו עד החניון.
נו מה להגיד לכם, מקרה טיפוסי של "לא נותנים לנשים לנהוג..."
בסופו של דבר, הגענו לחניון בשלום.
הסיפור לא נגמר בזה. 19:00 בערב, החשיכה יורדת ואיציק ושאר החבורה עדיין לא הגיעו ממסלול שהיה צריך להיות גג שעתיים. החששות התחילו לעלות . מנותקים מכל קשר טלפוני לא ידענו מה עלה בגורלם.
להפתעתנו, במקום לשמוע נעלי הליכה בדרך לאוהל, שמענו את הרכב של נורית שהשארנו בחניון של לילה לפני!?
מסתבר, שהם הצילו מטיילת שטיילה עם בנה. הם עשו את שביל ישראל וממש בקטע שלפני העלייה, האמא חטפה סלע על הראש.
נו, אחרי סיפור כזה כבר לא יכולתי לכעוס שאיציק שלח אותי במעלה עקרבים.
יום למחרת, רצינו לחזור הביתה כמה שיותר מהר.
אני, נטלי ובינר לא ממש שיתפנו פעולה ורצינו לעשות משהו קצר.
את הבוקר התחלנו בעלייה לתצפית של המכתש הקטן. (יציאה לתצפית מהחניון לילה).
אני, נטלי ובינר הסתפקנו בתצפית הפחות אתגרית, ואיציק ונורית המשיכו הלאה עד הקצה.
בינתיים כדי להעביר את הזמן, היינו חייבים לעשות קצת פוזות למצלמה....
שיזוף של טרקים
עד כאן הטיול שלנו.
איפה אתם הייתם בחג?