וזוהי רק ההתחלה....

כמה עצוב, ועם זאת זה מסופר באושר רב...
קורס הצילום שבו השתתפתי הגיע לסיומו.
אין זה אומר שתמו הצילומים וחיפוש אחר מקומות צילום חדשים... אך המסגרת מתפרקת ועל זה אני ממש מצטערת.

למי שלא ידע או לא עקב ומעוניין לראות תמונות נוספות מהקורס מוזמן ללחוץ על הלינק הבא.
הקורס היווה קרש קפיצה רציני בשבילי. מעבר לטכניקה שלמדתי, למדתי דברים שקצת קשה ללמד אותם ובמיוחד, אי אפשר ללמוד אותם מספרים.
אני מדברת, על לצאת לגלות מקומות שבלי מצלמה לא נראים ממש קסומים, לעצור ולבחון את הסביבה, להקשיב להלך הדברים והכי חשוב, לדעת לדבר עם האנשים.
עיקר הקורס, התעכב עם צילום של אנשים, ומכאן הצורך לדבר איתם.

היום, אני יכולה לאומר, ש"גניבת" תמונה מהצד זה ממש לא לעניין. לעומת זאת, האינטראקציה שנוצרת ברגע שניגשים ומדברים, יוצרת סיפור מאחורי התמונה, ואפילו אם היא לא מיוחדת מבחינה צילומית, יש בה סיפור שהופך אותה למשהו אחר ומיוחד.
אני לא יכולה להעיד על עצמי שבחלק זה של הקורס הצטיינתי, אבל זה פתח לי דלתות והבנה לאיך כדי לגשת לצילום אנשים.


המפגש המעשי האחרון שהיה לנו התקיים בשוק ברמלה. למעלה מ - 11 שנה לא הייתי בעיר הזו, מאז ימי הצבא.
וזה לא שחלפתי בעיר זו, ממש שירתי שם כל השירות, ואני חייבת לציין שגיליתי עולם חדש וזה רק מכמה מטרים רבועים בהם ביקרתי.

את הבוקר התחלנו במקום שקצת קשה לי להגדיר אותו כבית קפה, אך בפועל זה מה שזה. המקום מגיש תה וקפה וזהו! אך זה מהווה מקום בילוי אטרקטיבי למשחקי קלפים.

למראית עין, המקום לא נראה Location צילום, אך הפוטנציאל שחבוי בו אדיר, ואני עדיין לא הצלחתי להגיע לכל מצבי הצילום החבויים במקום.
אם זה עשן סיגריות, קלפים עפים או מבט על המוכר דרך המראות המיושנות. קפסולת זמן חבויה במקום קסום המחכה לעדשה שתבוא ותתפוס את אותו רגע.







משם יצאנו לשוק, והחוקים הם:
אסור ללכת בקבוצה, ולא גונבים תמונה! חייבים לנסות לנהל דו-שיח או לפחות לבקש רשות צילום.







בהתחלה די חששתי.
ביישנית שכמותי לא ממש יוצאת לרחובות ומתחילה לדבר עם כל אדם שחולף על פני.

בדקות הראשונות, צעדתי עם אייל (המדריך שלנו).
המשפט הראשון שאמרתי לאחד העוברים ושבים היה "אני יכולה לצלם אותך?" ומיד אייל ניסה לתקן את העוול, אך לשווא.

חוק מספר 1 - לא משתמשים במפשט פתיחה שכזה.

צריך להחמיא ולקנות את אמונו של מושא הצילום. ואם אפשר, לא להתחיל ישר עם המצלמה מול הפרצוף, התעניינות בעיסוקיו היומיומיים יכולה להניב עניין ופתיחות מצד המצולם.

מרגע זה, הבנתי שהפעם אני לא הולכת לצאת עם הרבה תמונות ואם בכלל, הן לא הולכות להיות כל כך אומנותיות.
הפעם, מה שחשוב זה הדיאלוג והסיפור.
התחלתי לצעוד לאורך השוק, בוחנת את העוברים ושבים ובעיקר את בעלי הדוכנים.
רוב האנשים היו די הססניים ותהו מה יש לבחורה צעירה להגיע מהקריות עד לרמלה לצלם אותם.

ואז מצאתי את המשפט שפתח את לבבו של אחד המוכרים, "אין הרבה שווקים רגועים עם אנשים כל כך מעניינים ונחמדים"
נכון שזה נשמע קצת צבוע? וממש לא מתאים לי?

אך לפי אייל, אכן זאת האמת!

שוק המתקיים לאורך כל ימות השבוע הרבה יותר רגוע משוק מיוחד. המוכרים הרבה יותר רגועים ואדיבים.
ולמען האמת, אחרי היכרות קצרה עם חלק מהמוכרים, באמת גיליתי אנשים לבביים ונחמדים.

אלו שלא חשבו שהגעתי מהחדשות או ממס הכנסה, פתחו את ליבם וחלקו סיפורים וחוויות.

אחד, הראה לי תמונה שצילמו אותם לפני 20 שנה וביקש את התמונות שצילמתי כדי שיוכל לשים לצד התמונה הישנה.








השני, הכיר לי את כל הנפשות הפועלות בדוכן, החל מהסבא ועד הנכד.




השלישי, דאג "להשוויץ" ולאומר שבאים מכל העולם לצלם אותו, ו"קטן עליו" שאני באה ומצלמת אותו.





והרביעי, לימד אותי איך בוחרים אתרוג.








היום, כשאני מתבוננת על התמונות מאותו יום, עולה לי חיוך בכל רגע שאני רואה תמונה של מישהו איתו דיברתי וחלקתי יותר מדקה חטופה...
בגלל זה, הפעם היה יותר קל לבחור את התמונות, ובאמת בחרתי את אלו שעשו לי טוב על הלב והשאירו לי מזכרות.










ועכשיו אני תוהה, האם זה הסוף?
אני ממש מקווה שלא!
החלטתי לנסות ולמצוא פרטנרים לצילום, משהו כמו "חוג משוטטים" לצילום.
כל פעם לגלות מקום חדש ולחלוק את חווית הצילום יחדיו.
מי שמעוניין, מוזמן ליצור איתי קשר.


עד כאן לשבוע הקרוב,
שיהיה לכולם סופשבוע נעים